כאבים בשכמות
כאבים בין השכמות – כשהכנפיים מתעייפות
כאבים בין השכמות הם תופעה שכיחה. לעיתים הם נובעים מישיבה ממושכת, עבודה מול מחשב, מתח שרירי, יציבה לא נכונה או עומס פיזי. לכן, כאשר הכאב מופיע או נמשך, חשוב לפנות לאבחון רפואי ולברר את מקורו.
לצד ההיבט הפיזי, לאורך השנים כמטפלת התחלתי להתבונן גם במשמעות הרגשית שהאזור הזה עשוי לשאת.
אני לא רואה בכך חוק, ולא מאמינה שכל כאב נובע מרגש. אבל לפעמים, כשהכאב חוזר שוב ושוב, הוא מזמין אותנו לעצור ולהקשיב גם למה שמתרחש בחיינו.
השכמות – הכנפיים שלנו
תמיד הסתכלתי על השכמות בצורה קצת אחרת.
אולי בגלל שהן מזכירות לי כנפיים.
אם נתבונן בבעלי כנף – ציפורים, ובעולם הדמיון גם מלאכים – הכנפיים תמיד יוצאות מאותו אזור בגב.
זה לא מקרי שהשכמות הן עצמות רחבות וחזקות כל כך.
הן נועדו לייצב, לאפשר תנועה ולשאת עומסים לאורך כל החיים.
וככל שהאזור הזה גדול וחזק יותר, כך גם היכולת שלו לשאת גדולה יותר.
אבל גם המקום החזק ביותר בגוף מתעייף כשהוא נושא יותר מדי לאורך זמן.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם הכאב בין השכמות הוא רק שריר תפוס...
או שאולי זה המקום שכבר נושא הרבה יותר ממה שהוא יכול להכיל.
מה אנחנו נושאות?
לאורך השנים, כמטפלת וגם כאישה שפוגשת נשים ומקשיבה לסיפורים שלהן, התחלתי לשים לב שלכל אישה יש את האזור שבו הגוף שלה מבקש שיקשיבו לו.
יש נשים שסובלות שוב ושוב מכאבים בגב התחתון.
יש כאלה שהטרפזים שלהן מתכווצים בכל פעם שהעומס גובר.
ויש נשים שהכאבים חוזרים דווקא אל השכמות.
אני לא רואה בזה חוק, ולא כל כאב נובע מאותה סיבה.
אבל פעמים רבות אני פוגשת נשים שנושאות על עצמן הרבה.
הן דואגות לבית.
לילדים.
לעבודה.
להורים.
לבן הזוג.
ולפעמים...
גם לרגשות של כל מי שסביבן.
וכשהכול מונח עליהן, אני לא יכולה שלא לתהות...
האם גם השכמות שלהן מרגישות את אותו המשקל?
האם הכנפיים שלך פתוחות... או מקופלות?
אני אוהבת לחשוב על השכמות כעל הכנפיים שלנו.
כנפיים מסמלות חופש.
תנועה.
בחירה.
והיכולת להתרומם מעל מה שמכביד עלינו.
אבל כשהכנפיים נושאות יותר מדי משקל...
לפעמים קשה להן להיפתח.
לפעמים אני שואלת את עצמי:
האם הכנפיים שלך פתוחות?
או שהן כבר שנים מקופלות מרוב אחריות, עומס ודאגה לאחרים?
זו לא שאלה רפואית.
זו שאלה לחיים.
סיפור מהקליניקה
לאורך השנים פגשתי נשים רבות עם כאבים בין השכמות. כל אחת הביאה איתה סיפור אחר. אחד הסיפורים שנשארו איתי במיוחד היה הסיפור הבא.
הגיעה אליי מטופלת שהתלוננה על כאבים חזקים בין השכמות.
בתחילת הטיפול שאלתי אותה איך עובר עליה השבוע.
היא חייכה חיוך קטן ואמרה:
"אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל."
לאט־לאט היא התחילה לשתף.
היא עובדת בשירות בתי הסוהר, ובאותה תקופה השתתפה בהכשרה מקצועית במסגרת העבודה. במקביל היא למדה למבחנים, רצתה להצליח ולהתקדם, ובבית חיכו לה הילדים, כשאחד מהם עבר תקופה לא פשוטה.
ככל שהקשבתי לה, הבנתי כמה אחריות היא נושאת על עצמה.
במהלך הטיפול עבדנו בקצב שהגוף שלה אפשר.
לאט־לאט הרגשתי שהאזור מתחיל להתרכך.
בסיום הטיפול היא נשמה עמוק ואמרה לי:
"אני מרגישה הרבה יותר קלילה... כאילו ירד ממני משהו."
כמה שבועות לאחר מכן היא חזרה לטיפול נוסף.
ההכשרה כבר הסתיימה.
המבחנים עברו בהצלחה.
העומס הגדול התחיל להירגע.
היא התיישבה מולי, חייכה ואמרה:
"אני מרגישה הרבה יותר טוב. גם השכמות שלי... וגם אני."
הסיפור הזה נשאר איתי.
לא משום שהוא מוכיח שכל כאב בין השכמות נובע מעומס רגשי.
אלא משום שהוא מזכיר לי שוב ושוב עד כמה הגוף והחיים שלנו שזורים זה בזה.
שאלות להתבוננות
אם את מתמודדת עם כאבים בין השכמות, אולי שווה לעצור לרגע ולשאול את עצמך:
- האם אני נושאת אחריות שאינה שלי?
- האם אני מרשה לעצמי לבקש עזרה?
- האם אני דואגת לעצמי כמו שאני דואגת לאחרים?
- האם אני מרגישה שהגיע הזמן להניח חלק מהמשקל שאני נושאת?
אין תשובות נכונות או לא נכונות.
אלה רק שאלות שיכולות לפתוח פתח להקשבה.
אני לא מחפשת רק איפה כואב
כמטפלת, אני תמיד מקשיבה לכאב.
אבל אני גם מקשיבה למה שנמצא מתחתיו.
אני מתעניינת בתקופה שהאישה עוברת.
בעומס שהיא נושאת.
באחריות שהיא לוקחת על עצמה.
ובדרך שבה היא חיה, נושמת ומתמודדת עם החיים.
מבחינתי, הכאב הוא לא רק המקום שבו מתחיל הטיפול.
הוא גם המקום שבו מתחילה ההקשבה.
רגע למחשבה
אולי השכמות שלנו לא מבקשות שנהיה חזקות יותר.
אולי הן רק מבקשות שנאפשר לעצמנו להניח לרגע חלק מהמשקל שאנחנו נושאות.
כי גם הכנפיים החזקות ביותר זקוקות מדי פעם למנוחה.
חשוב לדעת
כאבים בין השכמות יכולים לנבוע ממגוון גורמים רפואיים ופיזיים. ההתבוננות בקשר שבין הגוף לרגש מבטאת את הגישה הטיפולית שלי, ואינה מהווה קביעה רפואית ואינה מחליפה אבחון, ייעוץ או טיפול רפואי.