רקות
כאבים ברקות – האם אני באמת מקשיבה לעצמי?
כאבים ברקות הם תופעה נפוצה.
לפעמים הם מופיעים בתקופות של עומס, מתח, עייפות או כאבי ראש, ולעיתים הם מלווים גם בכאב בלסת, בצוואר או בשיניים.
לכאבים ברקות יכולות להיות סיבות שונות, ולכן כאשר הכאב חזק, חוזר, חדש או נמשך — חשוב לפנות לבירור רפואי בהתאם לצורך.
אבל לצד ההסתכלות הגופנית, אני אוהבת לפתוח עוד מרחב של התבוננות.
לא לשאול מיד:
„איזה רגש גרם לכאב?”
אלא לשאול:
האם אני באמת מקשיבה לעצמי?
הראש יודע לחשוב. הרגש יודע להרגיש.
יש רגעים שבהם הראש שלנו עובד בלי הפסקה.
הוא מתכנן.
מנתח.
חושב קדימה.
מזכיר לנו מה עוד צריך לעשות.
הוא אומר:
„רק עוד קצת.”
„לא נעים להגיד לא.”
„כבר התחייבת.”
„תסיימי ואז תנוחי.”
ובתוך כל הרעש הזה יכול להיות גם קול אחר.
שקט יותר.
קול שאומר:
אני עייפה.
אני לא רוצה.
אני צריכה רגע לעצמי.
אני רוצה לעצור.
ולפעמים אנחנו אפילו שומעות אותו — אבל ממשיכות בכל זאת.
מי מנהל אותי?
אחת השאלות שמעניינות אותי היא לא רק מה אני מרגישה, אלא גם:
מה אני עושה עם מה שאני מרגישה?
יכול להיות שאני יודעת שאני עייפה — ובכל זאת ממשיכה.
יכול להיות שאני יודעת שמשהו לא מתאים לי — ובכל זאת אומרת כן.
יכול להיות שבתוכי עולה רצון לעצור, אבל מיד מגיע קול אחר שאומר:
„צריך.”
„חייבים.”
„לא עכשיו.”
„מה יחשבו?”
וכאן אני אוהבת לעצור ולשאול:
מי מנהל אותי ברגע הזה?
האם אני בוחרת מתוך הקשבה לעצמי?
או שאני פועלת בעיקר מתוך הרגל, חובה, ציפיות או פחד לאכזב?
להקשיב לא אומר לעשות כל מה שאני מרגישה
הקשבה לעצמנו לא אומרת שהרגש צריך לנהל אותנו.
אני לא מאמינה שהראש הוא האויב שלנו, וגם לא שהרגש תמיד יודע מה נכון לעשות.
הראש חשוב.
הוא עוזר לנו לחשוב, לתכנן, לשקול ולשמור על עצמנו.
והרגש חשוב.
הוא מאפשר לנו להרגיש מה נעים לנו, מה קשה לנו, ממה אנחנו חוששות ומה אנחנו צריכות.
אולי ההקשבה נמצאת דווקא במפגש ביניהם.
לא לבחור אוטומטית בראש.
לא לבחור אוטומטית ברגש.
אלא לעצור מספיק כדי לשמוע את שניהם.
ומתוך המקום הזה — לבחור.
ומה הקשר לרקות?
אני לא מאמינה שכאב ברקות אומר בהכרח שלא הקשבנו לעצמנו.
לכאב יכולות להיות סיבות גופניות רבות, ואין משמעות רגשית אחת שמתאימה לכל אישה.
אבל בגישה שלי, אזור שכואב יכול לפעמים להפוך לפתח להתבוננות.
לא אבחנה.
לא תשובה.
שאלה.
ואם הכאב נמצא באזור הראש והרקות, אחת השאלות שמעניינות אותי היא:
כמה מקום הראש תופס אצלי עכשיו?
האם אני חושבת ומנתחת בלי הפסקה?
האם אני עסוקה בעיקר במה שצריך?
והאם בתוך כל המחשבות האלה נשאר מקום גם למה שאני מרגישה ורוצה?
אולי נמצא שם משהו.
ואולי לא.
גם זה בסדר.
שאלות להתבוננות
האם אני עושה עכשיו משהו שאני באמת רוצה לעשות?
האם אני ממשיכה מתוך רצון — או מתוך תחושת חובה?
מתי בפעם האחרונה ידעתי שאני צריכה לעצור, אבל המשכתי בכל זאת?
האם קשה לי לומר „לא” גם כשמשהו בתוכי אומר לי שזה לא מתאים?
כשיש פער בין מה שאני חושבת לבין מה שאני מרגישה — למי אני מקשיבה?
ומי מנהל אותי ברגע הזה?
לסיום
אולי הקשבה לעצמנו לא מתחילה בכך שתמיד נדע מה נכון.
לפעמים היא מתחילה רק בזה שאנחנו מוכנות לשמוע שיש בתוכנו יותר מקול אחד.
את הראש שחושב.
את הרגש שמרגיש.
ואת הגוף שנמצא איתנו בתוך כל זה.
ולפני שאנחנו ממהרות לשאול:
„מה אני צריכה לעשות?”
אפשר לפעמים לעצור ולשאול:
„מה אני מרגישה?”
„מה אני צריכה?”
„ומה נכון לי לעשות עם זה עכשיו?”
אולי דווקא שם מתחילה הבחירה. 💛