רקות
כאבים ברקות – האם אני באמת מקשיבה לעצמי?
כאבים ברקות הם תופעה נפוצה. לפעמים הם מופיעים בתקופות של עומס, מתח, עייפות או כאבי ראש. לעיתים הם מלווים גם בכאב בלסת, בצוואר או בשיניים.
לכאבים האלה יכולות להיות סיבות רבות, ולכן חשוב תמיד להקשיב לגוף ולפנות לבירור רפואי כשיש צורך.
אבל לצד ההבנה הגופנית, אני מזמינה אותך לעצור לרגע ולשאול שאלה נוספת.
האם אני באמת מקשיבה לעצמי?
---
הראש יודע לחשוב. הרגש יודע להרגיש.
יש רגעים שבהם הראש שלנו עובד בלי הפסקה.
הוא מתכנן. הוא מנתח. הוא מזכיר מה צריך לעשות. הוא מסביר למה אי אפשר לעצור.
הוא אומר:
"רק עוד קצת."
"לא נעים להגיד לא."
"כבר התחייבת."
"תסיימי ואז תנוחי."
ובתוך כל הרעש הזה יש קול נוסף.
שקט יותר.
הקול של הרגש.
לפעמים הוא מבקש לעצור.
לפעמים הוא מבקש לנוח.
לפעמים הוא מבקש להגיד "לא".
אבל לא תמיד קל לשמוע אותו.
---
מי מנהל אותי?
לפעמים אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו מרגישות.
אנחנו עייפות.
אנחנו יודעות שהגיע הזמן לעצור.
אבל הראש ממשיך לנהל את השיחה.
"רק עוד קצת."
"אל תעצרי עכשיו."
"זה לא הזמן."
"את חייבת להמשיך."
וכך, בלי לשים לב, הקול של הרגש נעשה שקט יותר.
לא כי הוא נעלם.
אלא כי הראש מדבר חזק יותר.
ואז עולה שאלה אחת פשוטה:
מי מנהל אותי עכשיו?
האם אני פועלת מתוך הקשבה אמיתית לעצמי?
או מתוך הקול שממשיך לדחוף אותי קדימה, גם כשהגוף כבר מבקש לעצור?
---
כאן מתחילה ההקשבה
אם במאמר על הלסת שאלנו:
"מה לא אמרתי?"
כאן אנחנו שואלות שאלה אחרת.
"למי אני מקשיבה?"
האם אני מקשיבה רק לראש שאומר לי מה צריך לעשות?
או גם לרגש שמבקש ממני לעצור, לנשום ולהיות קשובה לעצמי?
אולי זו ההקשבה האמיתית.
לא הקשבה למה שמצופה ממני.
לא הקשבה למה שצריך.
אלא הקשבה למה שאני באמת צריכה.
---
כשהראש והרגש נפגשים
אני לא מאמינה שהראש הוא האויב שלנו.
וגם לא שהרגש תמיד צודק.
שניהם חלק מאיתנו.
אבל לפעמים הקול של הראש כל כך חזק, עד שקשה לשמוע את הקול העדין של הרגש.
הטיפול, בעיניי, אינו ניסיון להשתיק את הראש או לתת לרגש לנהל הכול.
אלא לאפשר להם להיפגש.
שהראש יבין.
שהרגש ירגיש.
ושהגוף כבר לא יצטרך לצעוק כדי שנעצור ונקשיב.
---
אולי הגוף רק מבקש שנקשיב
אני לא מאמינה שכל כאב ברקות נובע מרגש מסוים.
אבל אני כן מאמינה שלפעמים הגוף מזמין אותנו לעצור לרגע.
לא כדי להעניש אותנו.
אלא כדי להזכיר לנו להקשיב.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בלהקשיב למה שצריך, למה שמצופה מאיתנו ולמה שההיגיון אומר...
שאנחנו שוכחות להקשיב לעצמנו.
ואולי דווקא שם מתחילה דרך חדשה.
דרך של הקשבה.
---
שאלות להתבוננות
האם אני עושה את מה שאני באמת רוצה?
האם אני ממשיכה מתוך רצון או מתוך חובה?
האם אני יודעת לעצור כשאני זקוקה למנוחה?
האם אני מקשיבה רק למה שהראש אומר לי, או גם למה שהרגש מבקש?
מי מנהל אותי ברגע הזה?
---
לסיום
אולי ההקשבה לעצמנו מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מפסיקות לשאול:
"מה אני צריכה לעשות?"
ומתחילות לשאול:
"מה אני באמת צריכה עכשיו?"
כי לפעמים הראש יודע מה צריך לעשות.
הרגש יודע מה אנחנו צריכות.
והגוף...
רק מבקש שנעצור לרגע ונקשיב.
💛