מה הבטן שלנו מנסה לספר לנו?

לפני שנצלול פנימה

אני רוצה להזמין אותך לעצור לרגע.

לא כדי למצוא תשובה אחת לכל כאב, ולא כדי למהר להסיק מסקנות.

אלא כדי להסתכל על הגוף בסקרנות, בהקשבה ובחמלה.

מערכת העיכול מושפעת מגורמים רבים — תזונה, הרגלי אכילה, שתייה, אורח חיים, מצב בריאותי, ולעיתים גם מתח, עומס ושינויים שאנחנו עוברות בחיים.

אני לא מתיימרת לדעת למה כואב לך.

אני גם לא חושבת שכל כאב בבטן מספר בהכרח סיפור רגשי.

אבל אני כן מאמינה שככל שאנחנו לומדות להכיר את הגוף שלנו, את ההרגלים שלנו ואת מה שאנחנו עוברות — אנחנו מתחילות לראות תמונה רחבה יותר.

ולפעמים השינוי מתחיל בכלל משאלה קטנה:

מה אני עושה בכל יום, בלי לעצור לחשוב איך זה משפיע על הגוף שלי?

מערכת שלמה שעובדת בשבילנו

לא סתם היא נקראת מערכת העיכול.

זו אינה קיבה בלבד, אלא מערכת שלמה ומתואמת שתפקידה בין היתר לפרק את המזון שאנחנו אוכלות, לספוג רכיבים שהגוף זקוק להם ולהיפרד ממה שכבר אינו נחוץ.

כשהכול מתנהל כרגיל, אנחנו כמעט לא חושבות עליה.

אבל כשמשהו משתנה — אנחנו מרגישות.

נפיחות.
גזים.
עצירות.
שלשולים.
צרבות.
כאבי בטן.
או פשוט תחושה שהבטן כבר לא מתנהגת כמו פעם.

ולפני שאנחנו מחפשות תשובה גדולה, אני אוהבת להתחיל דווקא מהדברים הקטנים.

איך הבוקר שלך מתחיל?

תחשבי על הבוקר שלך.

עברו שעות מאז שאכלת ושתית בפעם האחרונה.

את פוקחת עיניים — ומה הדבר הראשון שאת מחפשת?

אצל הרבה מאיתנו התשובה היא:

נס קפה.

עוד לפני כוס מים.

לפני שאכלנו משהו.

לפני שנתנו לעצמנו זמן לשירותים.

ולפעמים עוד לפני שבכלל שאלנו את הגוף מה הוא צריך.

אם את אמא, יכול להיות שכבר מהרגע שקמת יש ילדים, תיקים, התארגנויות ולחץ לצאת בזמן.

ואם את יוצאת מוקדם לעבודה, גם שם השעון כבר מתחיל לרוץ.

ובתוך כל זה הגוף צריך להשתלב איכשהו.

אני משתדלת לתת לו מקום.

לשתות מים.

לאכול משהו קטן — שיבולת שועל, צנים עם מעט חמאה או ריבה — ורק אחר כך להגיע לקפה.

לא כי אני חושבת שכולנו צריכות לחיות לפי אותה רשימת חוקים.

אלא כי אני מאמינה שכדאי להתחיל לשים לב.

איך הבטן שלי מרגישה כשאני מתחילה את היום בצורה אחת, ואיך היא מרגישה כשאני מתחילה אותו אחרת?

לפעמים השאלה היא לא רק מה אכלנו — אלא מתי

הגיעה אליי מטופלת שסיפרה לי שהיא מוצאת את עצמה הולכת הרבה לשירותים, במיוחד לאחר האוכל.

שאלתי אותה:

מה את אוכלת?

מתוך השיחה עלה שהיא נוהגת לאכול פירות בסמוך לארוחות.

כשדיברתי איתה על האפשרות לשנות את התזמון של הפירות, בהתחלה זה נשמע לה מוזר.

הרי היא אכלה כך במשך שנים.

מבחינתה, אף אחד מעולם לא נתן לה סיבה לחשוב על זה אחרת.

שיתפתי אותה בעקרונות תזונתיים שלמדתי מתוך גישות המבוססות בין היתר על כתבי הרמב"ם, והצעתי לה לא לקבל את הדברים באופן עיוור — אלא לנסות שינוי ולשים לב לגוף שלה.

והיא ניסתה.

כשנפגשנו שוב, היא סיפרה שהרגישה שינוי. הצורך ללכת לשירותים לאחר האוכל פחת והיא הרגישה שהבטן שלה רגועה יותר.

החוויה שלה כמובן לא אומרת שזה מה שיקרה אצל כל אחת.

אבל היא הזכירה לי משהו חשוב:

לפעמים אנחנו עושות משהו במשך שנים, פשוט מפני שאף פעם לא ידענו שיש אפשרות אחרת.

מודעות לפני הכול

אני רוצה לומר כאן משהו אישי.

אני בעצמי לא מושלמת.

אני לא מיישמת כל עיקרון תזונתי בכל ארוחה ובכל יום.

גם אני יוצאת למסעדה.

גם לי לפעמים מתחשק אספרסו אחרי הארוחה או משהו טעים לידו.

ויש דברים שגם לי קשה לשמור עליהם.

אבל יש כמה עקרונות שאני כן משתדלת להפוך לחלק מהשגרה שלי.

אם אכלתי ארוחה כבדה, למשל, ברוב הפעמים אעדיף לתת לה זמן ולא להמשיך מיד מתוך הרגל עם עוד ועוד אוכל ושתייה.

מבחינתי יש הבדל בין לא לדעת לבין לדעת ולבחור.

וזו גם הסיבה שאני שואלת נשים שמגיעות אליי על האוכל שלהן.

מה את אוכלת?

מתי?

מה את שותה?

איך נראה הבוקר שלך?

ומה קורה בבטן לאחר מכן?

לפעמים שינוי קטן בהרגל שאנחנו עושות מדי יום יכול להיות מקום טוב להתחיל ממנו.

קצת זה הרבה

אני גם לא מאמינה בגישה של הכול או כלום.

יש אנשים שמתאים להם לחיות בצורה מאוד מוקפדת — ואם זה טוב להם, נהדר.

אני פחות מתחברת למחשבה שאם כבר החלטתי לשמור על התזונה שלי, אסור לי לחרוג לעולם.

אפשר לצאת.

אפשר ליהנות.

אפשר לאכול משהו שאנחנו אוהבות.

וארוחה אחת לא מוחקת את כל ההרגלים שבנינו.

בעיניי, הדברים שאנחנו עושות רוב הזמן משמעותיים יותר מהרגע שבו בחרנו אחרת.

ולכן אני אוהבת את המשפט:

קצת זה הרבה.

לפעמים שניים או שלושה הרגלים שאנחנו באמת מסוגלות להתמיד בהם שווים הרבה יותר מעשרות חוקים שננסה לקיים לזמן קצר ואז נתייאש.

המטרה אינה לפחד מאוכל.

המטרה היא להיות מודעות יותר לבחירות שלנו.

ומה עם עצירות?

גם עצירות היא חלק מהשפה של מערכת העיכול.

יש לה סיבות אפשריות רבות — תזונה, שתייה, פעילות גופנית, שינויים בשגרה, התאפקות, תרופות ומצבים רפואיים שונים.

אבל יש משהו נוסף שמעניין אותי לשאול לצד כל אלה.

מה אני מחזיקה?

לפעמים יש משהו שתופס מקום בתוכנו.

מחשבה שלא מרפה.

המתנה לתשובה.

חוסר ודאות.

רצון שמשהו כבר יקרה.

שיחה שלא יצאה לנו מהראש.

זה לא חייב להיות משהו שאנחנו נושאות במשך שנים.

לפעמים זה חודש.

לפעמים כמה ימים.

ולפעמים משהו שקרה אתמול ועדיין נמצא איתנו היום.

אני לא אומרת שעצירות פירושה שאישה "לא משחררת".

אבל לצד הבירור הגופני, לפעמים מעניין לשאול:

האם יש משהו שאני עדיין מחזיקה?

האם יש משהו שקשה לי להרפות ממנו?

לפעמים אנחנו כל כך רוצות שמשהו יקרה, שאנחנו ממשיכות לחשוב, לצפות ולנסות לשלוט.

כאילו אם נחזיק מספיק חזק — המציאות תשתנה מהר יותר.

אבל להרפות לא אומר לוותר.

לפעמים להרפות הוא פשוט להסכים להניח לרגע את מה שממילא אינו בשליטתנו.

ולפעמים אנחנו ממש מתאפקות

ויש גם "החזקה" הרבה יותר פשוטה.

הגוף אומר לנו שהוא צריך לשירותים — ואין זמן.

צריך לצאת לעבודה.

הילדים מחכים.

אנחנו ממהרות.

או שלא נוח לנו להשתמש בשירותים במקום שבו אנחנו נמצאות.

אז אנחנו מתאפקות.

לפעמים הגוף היה מוכן בבוקר, אבל בתוך המרוץ התחושה נעלמה.

וזו בדיוק הסיבה שאני חושבת שגם הזמן שאנחנו נותנות לעצמנו בבוקר הוא חלק מההקשבה לגוף.

לא רק זמן להתלבש ולהספיק.

זמן לשתות.

זמן לאכול.

זמן לשירותים.

ואולי אפילו כמה דקות פשוט לנשום לפני שהיום מתחיל.

ואז פגשתי נשים שגרמו לי לשאול שאלה נוספת

לאחרונה הגיעו אליי נשים שמתמודדות כבר זמן רב עם נפיחות וגזים.

כשאני שואלת אותן על תזונה, חלקן דווקא מספרות לי שהן מאוד משתדלות.

הן יודעות מה הן אוכלות.

חושבות על הארוחות.

שותות מים.

משנות מזונות.

מנסות להבין מה עושה להן טוב ומה פחות.

אבל תוך כדי השיחה התחילו להיפתח גם סיפורי החיים שלהן.

סיפורים של תקופות ארוכות של דאגה.

של חוסר ודאות.

של אירועים משמעותיים מאוד.

של צורך להמשיך לתפקד גם כשהחיים עצמם התערערו.

ואז הבנתי שיש עוד שאלה שאני רוצה לשאול.

לא רק:

מה את אוכלת?

אלא גם:

מה עברת?

כשהחיים ממשיכים אבל משהו בתוכנו עוד שם

לפעמים אישה כבר כל כך רגילה לחיות עם הנפיחות שלה, שהיא אפילו לא זוכרת מתי היא התחילה.

וכשאני שואלת מה עבר עליה באותן שנים, לפעמים נפתח סיפור שלם.

זה לא אומר שהסיפור הזה הוא הסיבה לנפיחות.

נפיחות וגזים ממושכים יכולים להיות קשורים לגורמים רבים, ולכן חשוב גם בירור רפואי מתאים.

אבל מערכת העיכול אינה מנותקת ממערכת העצבים ומהמוח. אצל חלק מהאנשים תקופות של מתח משמעותי יכולות להיות מלוות בשינויים בפעילות ובתחושות של מערכת העיכול.

ולפעמים אנחנו כל כך רגילות לחיות בתוך עומס, שאנחנו כבר אפילו לא קוראות לו עומס.

אלה פשוט החיים שלנו.

אולי האירוע כבר הסתיים.

אבל האם אנחנו הספקנו לעבד את מה שעברנו?

האם היה לנו מקום לכעוס?

להתאכזב?

לפחד?

להיות חלשות לרגע?

או שפשוט היינו צריכות להמשיך לתפקד?

אני לא מחפשת תשובה אחת.

אני רק רוצה להשאיר מקום גם לשאלות האלה.

לא רק מה יש בצלחת

אני חושבת שזה הדבר המרכזי שלמדתי מתוך ההקשבה לנשים שמגיעות אליי.

יש נשים שיודעות לספר לי בדיוק מה הן אוכלות בכל שעה ביום.

אבל כשאני שואלת:

מה עבר עלייך?

פתאום נפתח עולם שלם.

ולכן כשמשהו קורה בבטן, אני לא רוצה להסתכל רק לכיוון אחד.

לפעמים צריך לבדוק את התזונה.

לפעמים לשנות הרגל קטן.

לפעמים צריך בירור רפואי.

ולפעמים, לצד כל אלה, כדאי גם לשאול מה קורה לנו בחיים.

לא כדי להאשים את עצמנו.

ולא כדי להפוך כל כאב לסיפור רגשי.

אלא כדי לראות את עצמנו קצת יותר בשלמות.

לפני שאת ממשיכה הלאה

אולי תעצרי לרגע ותשאלי:

איך אני מתחילה את הבוקר שלי?

מה אני אוכלת ומתי?

האם אני שותה מספיק?

האם אני נותנת לעצמי זמן לשירותים?

האם יש הרגל קטן שאני כבר יודעת שלא עושה לי טוב?

מה עבר עליי בתקופה שבה הבטן שלי התחילה להשתנות?

ומה אני עדיין נושאת איתי היום?

את לא צריכה לשנות הכול מחר בבוקר.

בחרי דבר אחד.

שימי לב.

נסי.

הקשיבי למה שקורה.

כי לפעמים שינוי גדול לא מתחיל במהפכה.

לפעמים הוא מתחיל ברגע אחד קטן של מודעות. 🤍