עצמות ומפרקים

מי מחזיק אותי כשאני רגילה להחזיק הכול?

יש נשים שמחזיקות המון.

את הבית.
את הילדים.
את העבודה.
את הסידורים.
את הדברים הקטנים שאף אחד אפילו לא שם לב שנעשו.

לפעמים אנחנו כל כך רגילות להיות אלה שדואגות, מסדרות, זוכרות ומחזיקות — שאנחנו כבר לא עוצרות לשאול:

ומי מחזיק אותי?

לא תמיד אין סביבנו אנשים שרוצים לעזור.

לפעמים יש.

אבל משהו בתוכנו מתקשה באמת לתת להם.

אם ביקשתי מבן הזוג לעשות משהו — האם אני מסוגלת לתת לו לעשות אותו בזמן שלו ובדרך שלו?

אם הילדים כבר מסוגלים לסדר את החדר שלהם — למה אני עדיין נכנסת ומסדרת בשבילם?

אם מישהו מציע לי עזרה — האם אני באמת נשענת עליו, או שאני ממשיכה לנהל גם את העזרה שקיבלתי?


כשקשה לשחרר את ההחזקה

לפעמים מאחורי הצורך להחזיק הכול יש תחושה עמוקה של:

אם אני לא אעשה — מי יעשה?

וככל שאנחנו רגילות יותר להיות האחראיות, כך לפעמים קשה יותר לראות שאפשר גם אחרת.

אפשר לבקש.

אפשר לחכות.

אפשר לתת למישהו אחר לעשות דברים בדרך שונה משלנו.

ואפשר גם לגלות שלא הכול מתפרק כשאנחנו מורידות לרגע את הידיים.

לפעמים דווקא שם עולה השאלה המעניינת:

מה כל כך מפחיד אותי בלא להיות זו שמחזיקה?

אולי אני רגילה לסמוך בעיקר על עצמי.

אולי קשה לי לראות משהו נעשה אחרת ממה שאני הייתי עושה אותו.

אולי כשאני בשליטה אני מרגישה בטוחה יותר.

ואולי בכלל אף פעם לא למדתי איך זה מרגיש להישען באמת.


הגוף והתחושה של החזקה

בטיפול אני אוהבת להתייחס לגוף גם כמקום שאפשר להקשיב דרכו פנימה.

לא מתוך הנחה שכל כאב נובע מרגש, ולא מתוך ניסיון לתת פירוש אחד שמתאים לכולן.

אלא מתוך סקרנות.

כשאישה מספרת לי שהיא מחזיקה הכול לבד, לפעמים מעניין אותי לשאול יחד איתה מה קורה בגוף בתוך החיים האלה.

איך מרגיש הגב?

מה קורה בכתפיים?

האם יש תחושה של מאמץ, כיווץ או דריכות?

ואיך הגוף מרגיש דווקא ברגע שבו מישהי אחרת לוקחת ממנה משהו והיא לא צריכה לעשות?

אין תשובה אחת נכונה.

יש הקשבה.


אולי אני לא צריכה להחזיק הכול

לפעמים השינוי לא מתחיל בכך שאנחנו מפסיקות לעשות.

הוא מתחיל בדבר קטן הרבה יותר:

לבקש משהו — ולא לעשות אותו בעצמנו חמש דקות אחר כך.

לתת לילדים לקחת אחריות על משהו שהם כבר מסוגלים לעשות.

לתת לבן הזוג לבצע משימה בדרך שלו.

לקבל עזרה בלי להסביר בדיוק איך צריך לעזור לנו.

ולהסכים לפעמים להיות גם בצד שמקבל.

אפשר לשאול את עצמך:

מי מחזיק אותי?

על מי אני מרשה לעצמי להישען?

איפה בחיים אני מרגישה שאם אני לא אעשה — זה לא יקרה?

מה קורה לי כשמישהו עושה דברים אחרת ממני?

האם אני יודעת לקבל עזרה בלי לנהל גם אותה?

ומה אני חוששת שיקרה אם, רק לרגע, אני לא אחזיק הכול?

אולי לא צריך לענות על כל השאלות.

לפעמים מספיק לעצור ליד אחת מהן.

ולראות מה עולה.